סבטלנה אלכסייביץ' בנתה ספרים שלמים מקולות של אנשים, בלי מספר יודע כול שיסדר אותם עבור הקורא, והוכיחה שריבוי קולות אינו כאוס אלא צורה מדויקת במיוחד של אמת. "אני גרה בכל מקום" של מרסיו קוטיניו פועל לפי אותו היגיון, כשהוא מרכיב סרט שלם מדיבור של נשים החיות בחוסר בית, ומסרב להוסיף להן פרשן.

הקול כחומר גלם

ההחלטה לבנות את הסרט מדיבור אינה חיסכון בהפקה אלא עמדה עקרונית. ברגע שאין קריינות מארגנת, הצופה נדרש להקשיב ולסדר את החומר בעצמו. מבנה כזה תובעני יותר ודורש סבלנות, ובתמורה הוא מונע את הדבר שקורה ברוב הסרטים על עוני, את ההפיכה של אנשים לאיורים בתוך טיעון שמישהו אחר מנסח מעליהם.

היומיום ולא הדרמה

הסרט מתעניין בפרטים שאינם דרמטיים כלל. איפה שומרים חפצים, איך מתארגנים על מקלחת, מתי אפשר לישון באמת ומתי רק לנוח. הרשימה הזו נשמעת יבשה ומתגלה כמרתקת, משום שהיא חושפת כמות עצומה של תכנון ומאמץ שנדרשת רק כדי לעבור יום אחד. עוני, מסתבר, הוא עבודה במשרה מלאה, ואף אחד לא משלם עליה.

השם והבעלות על מקום

הכותרת נשמעת במבט ראשון כמו הצהרה על חופש, ובקריאה שנייה כמו הודאה בכך שאין מקום אחד ששייך לדוברת. שני הפירושים נוכחים בסרט. יש בו רגעים של תושייה ושל שליטה, ויש בו רגעים שבהם מתברר שהיכולת לגור בכל מקום פירושה שאין מקום שממתין. המתח בין שתי הקריאות הוא מה שמחזיק את הכותרת ומונע ממנה להיות סיסמה.

מאה ושבע דקות ושאלת הסבלנות

האורך אינו מובן מאליו, והוא ידרוש מן הצופה החלטה מודעת לשבת. אבל האורך משרת את השיטה ואינו נובע מחוסר עריכה. עדות אחת היא סיפור, עשרים עדויות הן מציאות, וכדי להגיע מן האחת אל השנייה צריך זמן ולא קיצור. מי שיישאר עד הסוף יגלה שמה שנראה תחילה כמו חזרתיות הוא בעצם מיפוי שיטתי של תופעה שלמה, ושכל קול נוסף משנה מעט את הצורה של המפה.

הקונפליקטים שמעצבים דרך

הסרט אינו מציג את הנשים כקורבנות בלבד ואינו מייפה אותן לגיבורות. יש ביניהן חילוקי דעות, יש בחירות שנשמעות בלתי מובנות מבחוץ, יש כעס ולעתים גם הסתרה. המורכבות הזו היא סימן לאמון, משום שרק מי שסומך על הצופה מוכן להראות דמות שאינה נוחה ואינה מגויסת לטובת המסר.

הבמאי שנעלם מן הפריים

הנוכחות של היוצר בסרט הזה מינימלית כמעט עד היעלמות מוחלטת. אין קול שמנחה ואין שאלות שנשמעות ברקע. הבחירה הזו אינה ניטרליות מדומה אלא ויתור מודע על מרכז הבמה לטובת מי שיושבת מולו. בסרט שכל כולו עוסק בנשים שאיש אינו שומע, זו לא רק החלטה סגנונית אלא הצהרה על מה בדיוק הסרט מנסה לתקן. סרטו של מרסיו קוטיניו, ברזיל 2022.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

סרט ארוך שמחזיר את מה שהוא לוקח. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.