פרדריק וייזמן לימד את הקולנוע התיעודי שמוסד הוא יצור חי, ושהדרך להבין אותו היא פשוט להישאר בו מספיק זמן. "ביתו של מפיבושת" של גואנג לי נכנס למקלט לילדים נטושים עם מוגבלויות ונשאר שם 115 דקות, בלי קריינות שתסביר לנו מה להרגיש.
שם שהוא כבר פרשנות
מפיבושת, נכדו הפיסח של שאול, הוא הדמות המקראית שדוד המלך הושיב אל שולחנו. השם שנבחר למקום הזה איננו קישוט אלא הצהרה: הילדים כאן אינם מקרי סעד, הם אורחים אצל שולחן. הבחירה הזו מעצבת את כל אופן ההסתכלות של הסרט.
מצלמה שיודעת מתי לא להתקרב
הפיתוי בסרט כזה הוא לסחוט דמעות. לי מסרב. המצלמה שלו שומרת מרחק מכבד, נותנת לילדים להיות ילדים ולא סמלים, ומאפשרת לרגעים היומיומיים, ארוחה, רחצה, שיעור, לשאת את המשקל הרגשי במקום מוזיקה דרמטית.
הזמן כטיעון מוסרי
אורך הסרט אינו מקרי. בעולם של קליפים בני שלושים שניות, ההתעקשות על 115 דקות היא עמדה. טיפול בילד נטוש איננו רגע של חסד אלא עבודה יומיומית איטית וחוזרת, והסרט מבקש מהצופה להשקיע את אותו סוג של סבלנות.
קולנוע תיעודי בין סין לארצות הברית
הסרט נע בין העולם האמריקאי שממנו הגיעה היוזמה לבין המציאות הסינית שבה היא מתקיימת, ומתעד מפגש חוצה תרבויות שנדיר לראות מקרוב. סרטו הדוקומנטרי של גואנג לי, ארצות הברית 2019.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
סרט שדורש סבלנות ומחזיר אותה במלואה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.