הקולנוע הקוריאני חזר שוב ושוב אל הכיבוש היפני כאל פצע פתוח, מ"דגל אבותינו" ועד סרטי המחתרת של העשור האחרון. "קרב צ'ונגסאנרי 1920" של לי ג'ון-הו עושה לפצע הזה משהו אחר לגמרי: הוא שולח אליו תגבורת.

פנטזיה של תיקון

תשע מאות לוחמים עם עשרים וחמישה כדורים לאיש מול ארבעת אלפים חיילים יפנים. אל הפער הבלתי אפשרי הזה נוחתים מסוקים משנת 2025. זו אינה טעות היסטורית אלא משאלה מפורשת, אותה משאלה שמניעה כל סיפור על שיבה בזמן.

הקולנוע כמכונת זמן לאומית

הרעיון שצבא של היום יכול להצדיע ללוחמי אתמול הוא בראש ובראשונה טקס. הסרט אינו מתיימר לדיוק תיעודי, הוא בונה פולחן זיכרון שבו שני דורות נלחמים באותה מולדת ונפרדים בהצדעה.

בינה מלאכותית ככלי הפקה

הסרט נוצר בסיוע כלי בינה מלאכותית, וזו איננה הערת שוליים. יוצר יחיד מייצר בעזרתם קנה מידה של הפקה גדולה, טנקים, מסוקים, שדה קרב. השאלה מה קורה כשקולנוע לאומי נעשה נגיש ליחידים היא אחת השאלות המעניינות של הרגע הזה.

אפילוג במוזיאון

הרגע החזק ביותר אינו הקרב אלא השריד הקטן בוויטרינה. הסרט מבין שהיסטוריה נשמרת בחפצים קטנים, ושזיכרון הוא בסופו של דבר עניין של מה שנשאר. סרטו הקצר של לי ג'ון-הו, קוריאה הדרומית 2025.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

עשרים ושלוש דקות של פנטזיה לאומית. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.