המילה היוונית אייסתסיס פירושה תחושה, קליטה של העולם דרך החושים, והשלילה שלה, אנסתסיה, היא בדיוק מה שרופא מזריק לפני ניתוח כדי שהגוף יפסיק לדווח על כאב. "חישה" מציב את שתי המילים זו מול זו: נער שכל כולו חישה חשופה, וסם שמבטיח לו את ההפך הגמור.
שאלה אחת שמכתיבה סרט שלם
הסרט נפתח בשאלה שילדים שואלים ומבוגרים מתחמקים ממנה, מדוע האב הלך. התשובה שהאם נותנת, או אינה נותנת, פחות חשובה מן העובדה שהשאלה נשאלה בקול. ברגע שנער בן שש עשרה מוציא את הדבר הזה מן החזה שלו, הוא כבר אינו יכול להחזיר אותו פנימה, והנטל שהיה עד כה מעורפל מקבל שם, כתובת ומשקל שאין לו כלים לשאת. הסרט אינו ממהר להשיב, והוא מותיר את השאלה תלויה באוויר החדר כמו ריח שאי אפשר לפתוח לו חלון.
הכמיהה כמשא ולא כרגש
הבחירה המעניינת ביותר של הסרט היא לתאר את הגעגוע כמטען פיזי שהולך ומכביד ולא כעצב מתוק. אלי אינו מסתובב בעולם בפנים בוכיות, הוא פשוט הולך כפוף יותר משבוע לשבוע. השפה הקולנועית מתאימה את עצמה לכך, המצלמה נמוכה יותר, המרחבים נסגרים, ואפילו הפעולות היומיומיות דורשות ממנו יותר אנרגיה משהן דורשות מכל אדם אחר במסגרת.
החבר שמציע פתרון
פאו אינו נבל, וזו נקודת הכובד המוסרית של היצירה. הוא חבר שמזהה מצוקה ומציע את הכלי היחיד שיש בידו, מתוך אותה נדיבות מסוכנת שמאפיינת ידידות של מתבגרים. הסרט מסרב להעמיד אותו בעמדת המפתה, ולכן ההידרדרות שבאה אחר כך נקראת כתוצאה של שני נערים שאיש לא לימד אותם מה עושים עם כאב. ידידות בגיל הזה נמדדת בנכונות להיות שם, ופאו נמצא שם באופן מוחלט, גם כשהנוכחות שלו היא הדבר המסוכן ביותר שקורה לאלי.
קהות כמטרה מוצהרת
הסמים מוצגים בסרט לא כהנאה אלא כהפסקת שידור. הרעש הפנימי נחתך, השאלה על האב מפסיקה לפעום, ולרגע נדמה שהעולם התיישר. הבמאית מציגה את הפיתוי הזה בכנות, בלי לזייף גועל מוקדם, ובכך הופכת את הצפייה למטרידה הרבה יותר. מי שמבין למה זה עובד מבין גם מדוע קשה כל כך לוותר על זה.
הרגע שאין ממנו חזרה
מבנה הסרט נע אל נקודה אחת שאחריה שום דבר אינו נשאר במקומו. ההימלטות שהתחילה כמשחק מתגלה כדלת חד כיוונית, והקולנוע מסמן זאת בלי דרמטיזציה מוגזמת, בשינוי קצב ובשתיקה שנמשכת שנייה אחת יותר מדי. סרטו הקצר של מיקה וילואן קאפדיסו, הפיליפינים.
עשרים דקות של קולנוע פיליפיני חד
הקולנוע העצמאי בפיליפינים פיתח בשנים האחרונות מבט מפוכח על נוער שגדל בצל הגירה, היעדרות הורית וכלכלה קשה, והסרט הזה שייך למסורת הזו בלי להצטדק. הוא אינו מציע פתרון חברתי ואינו נושא נאום, והוא מתעקש להישאר בגובה העיניים של נער אחד. דווקא הצמצום הזה הופך אותו לעדות חברתית אמינה יותר מכל סרט שמכריז על עצמו כמחאה. הבמאית מכירה את הגיאוגרפיה של הסביבה שהיא מצלמת, ובכל פינה בה יש עדות לכלכלה שמכתיבה מה אפשר לחלום ומה נותר בגדר משאלה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשרים דקות שנשארות בגוף אחרי שהמסך כבה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.