ב"ילדי גן עדן" של מג'יד מג'ידי, אח ואחות מתחלקים בזוג נעליים אחד וכל הסרט נבנה סביב חפץ שמחירו זניח למבוגרים ועצום לילדים. "עט הדיו של 87 רופי" של ראבי נימבלקאר עומד באותה שורה, ומעמיד במרכזו חפץ קטן עוד יותר שנושא בדיוק את אותו משקל.
החפץ כמדד לעולם
שמונים ושבעה רופי הם סכום שאפשר להוציא בלי לחשוב, וכל כוחו של הסרט טמון בכך שעבור הגיבור הוא אינו כזה. ברגע שהצופה מקבל את קנה המידה הזה, כל מכשול קטן בדרך נעשה משמעותי. זו אותה עקרון שהניע את הניאוריאליזם האיטלקי בסרטים כמו גונבי האופניים, שבו האובייקט הפשוט הופך למנוע דרמטי מלא. כשקנה המידה נקבע נכון בפתיחה, אין עוד צורך להסביר לצופה מדוע כל עיכוב קטן מרגיש כמו אסון.
מהרשטרה כנוף חי
הכפר בסרט הוא סביבה פועלת ולא רקע ציורי, עם מרחקים אמיתיים, עם דרכים שדורשות זמן ועם מבוגרים שיש להם עניינים משלהם. הבמאי מקדיש תשומת לב למרקם היומיומי, לשוק, לבית הספר ולבית, וכך נוצרת תחושה שהמסע אינו מטאפורה בלבד אלא גם מהלך פיזי שדורש רגליים והתמדה של ילד.
הומור תמים ולא ילדותי
הצחוק בסרט נובע מן הפער בין רצינותו המוחלטת של הילד לבין קלות הדעת שבה העולם מתייחס למשימתו. ההומור הזה אינו לועג לגיבור ואינו הופך אותו לחמוד, והוא מכיר בכך שילדות היא מצב שבו כל דבר דחוף. זהו איזון עדין שסרטים רבים מחמיצים כשהם מנסים להצחיק על חשבון מי שאין לו כוח להשיב. ההומור נובע גם מן העריכה, שמניחה זה לצד זה את חומרת הכוונה של הילד ואת האדישות המוחלטת של הסביבה אליו.
ניצחונות בגודל אמיתי
המבנה של תשעים ושלוש דקות מאפשר לסרט להצטבר בסבלנות, וכל הישג בדרך נמדד בקנה מידה של הגיבור. מטבע שנמצא, טובה שמושטת, יום עבודה שנגמר. הצטברות ההישגים הקטנים היא שמעניקה לסיום את משקלו, ולא איזו תפנית גדולה שנשמרה לרגע האחרון. המבוגרים בסרט אינם רעים ואינם טובים במיוחד, הם פשוט עסוקים בעצמם, וזו נקודת המבט המדויקת של ילד בגילו.
על חלומות שאינם גדולים
התרבות הפופולרית מלמדת ילדים לחלום בגדול, והסרט הזה מציע מבט אחר. הוא מראה שגם שאיפה צנועה מאוד יכולה לארגן חיים שלמים סביבה ולתת להם כיוון. סרטו של ראבי נימבלקאר, הודו 2025.
קולנוע הודי מחוץ למרכז
הקולנוע ההודי מזוהה בעולם עם הפקות גדולות ועם כוכבים, ובצדן פועלת מסורת אזורית שקטה בהרבה שמספרת על חיי כפר בשפות מקומיות. הסרט הזה שייך אליה, והוא מזכיר לצופה שגודלה של תעשייה נמדד גם ביכולתה לתת מקום לילד אחד שרוצה עט. זהו סרט משפחתי במובן הטוב של המילה, כזה שאפשר לצפות בו בכל גיל ולצאת ממנו עם משהו אחר. הבמאי אינו ממהר, ומאפשר לנוף ולזמן לעשות חלק ניכר מן העבודה, וזו סבלנות שהולכת ומתמעטת בקולנוע העכשווי.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
תשעים ושלוש דקות על חפץ אחד ועל עולם שלם. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.